ורדון 2024 ובעיקר המסלול la demande

לה דימאנד - מסלול הכי קלאסיק בורדון, 330 מטר על אבני עיגון, הקו הראשון שטיפסו מהתחתית למעלה ב1968.

נחתנו במרסיי לפנות בוקר, משם המשכנו ללה פאלוד ועוד באותו יום טיפסנו קלאסיקה קלה באיידהו זידאן ( סקטור סופר ידידותי להתחיל איתו את הטיפוס באתר) בימים הבאים טיפסנו על מסלולים מבולטים עד דירוג 6c, עם 5 פיצ’ים והרגשנו סוליד אך לעיתים קרובות הפיץ היה קשה ביחס לדירוג, בעיקר בדירוגים הנמוכים יותר.

ידעתי שla demande הוא מסלול טיפוס מחייב יותר ואולי גם קשה יותר במיוחד בגלל שמדובר בטיפוס אולד סקול (שלעיתים קרובות הדירוגים יותר קשים) וגם עצם היותו מסלול טראד על סלע גיר (שבעיני יותר טריקי מגרניט או מחול). התכנון היה שאני אוביל את כל המסלול (כי לאלעד לא היה נסיון בטראד וזה לא בדיוק המסלול להתחיל בו…)

יצאנו למסלול אחרי שראינו בתחזית שלא ירד גשם לאורך כל היום . הציוד שלקחנו דאבל ראק #0.4 עד #3 ועוד קאם #4, ראק של נאטים, טריקאמים וקצת סלינגים.

את הגישה למסלול מצאנו יום לפני, חנינו בחניה של  Carrele view point משם התחברנו לשביל שהולך לאורך המצוק, עברנו את המסלול Dalles Grises והגענו לרוג’ום ענקי בגובה 2 מטר שמסמן את סוף המסלול. לידו היה שלט ענק המסמל את הגישה אל הגלישות (RAPPEL).

קו הגלישות היה מדהים, highway של גלישות, כמעט ולא נתקלתי בכאלו! תוך פחות משעה וחצי גלשנו 330 מטר. זיהוי המסלול היה קל וב9-10 בבוקר פחות או יותר, התחלנו לטפס. הפיץ הראשון נראה ממש מתאים לנאטים אך שכחתי את הראק של הנאטים על אלעד (-: בתחנה אספתי את הנאטים והמסלול זרם לנו בקצב טוב עד פיץ שביעי (שעה 2 בערך) שם עשינו הפסקה (2-3 מטרים מחוץ למסלול בתחנה של la pate demande)

הייתי משוכנע שמכאן יהיה קל יותר אך טעיתי, למרות הירידה בדירוגים, הטיפוס היה לא פחות קשה וקצב הטיפוס הואט בעקבות העייפות, המשכנו לאט ובזהירות עד שהגענו לפיץ לפני אחרון אשר התחיל באיזי, 2 בולטים, קצת צעדי צ’ימני שמתי cam #4 והמשכתי לטפס עד שהגעתי לעץ, בהמשך היו עוד צעדי צ’ימני לא נוח לצד סדק רחב בו התקשתי למצוא מקום להניח עגינות (אולי היה כדאי לרדת ולקחת את ה cam #4) הצלחתי למצוא מקום לעגן  cam #3 כ5 מטרים מעל העץ, הקאם היה ממוקם די טוב עם הארכה שלא יזוז אך עדיין חששתי כי היה בסדק מקבילי (קאמים לא תמיד מחזיקים על סלע גיר בסדק מקבילי, זה מאוד תלוי בחיכוך), התקדמתי עוד 3 מטר מעלה והיתה שבירה ימינה מהסדק חזרה לפייס, חששתי ובאופן מאוד מבוקר עברתי לפייס, טיפסתי עוד 2 מ’ והגעתי למקום נח עם עגינה טובה, משם כבר היה קל להגיע לתחנה.

בתחנה היה יותר פתוח מבצ’ימני והרגשתי גשם, הסלע התחיל להיות רטוב והחלטתי למשוך עוד פיץ ברצף כדי שלא אצטרך להוביל פיץ רטוב יותר בהמשך (כמעט ולא היה דראג), הייתי לחוץ ומיהרתי, הסדק היה חלקלק והחלטתי לקחת סיכון ולטפס על עץ יבש ורעוע בגובה 3-4 מטרים כדי לעקוף אותו, טיפסתי עליו בחשש וזהירות עד שעמדתי על הבסיס שלו ומשם הטיפוס היה קל עד לעץ בסוף המסלול..

אלעד הגיע וסיימנו את המסלול, הוספנו עוד אבן לרוג’ום וטעמנו מפיסת ההיסטוריה של ורדון שעל אף הדירוגים הנמוכים היתה המסלול הכי מאתגר עבורי בנסיעה זו .

בימים הבאים המשכנו לעוד מסלולים קצת פחות מחייבים, חלקם קשים יותר וחלקם לא.

ורדון הוא אתר טיפוס מאוד מיוחד ותובעני ולא תמיד העובדה שהמסלולים מבולטים אומרת שהם “ספורטיביים” . על מסלול בסגנון la demande הייתי ממליץ למטפס טראד מנוסה ולא הייתי ממעיט בערכו.