מה שלא נמדד, קשה לדעת אם השתפר
לא את הכול אפשר למדוד, אבל מה שאפשר כדאי. ועל המגמה, לא על האימון האחרון.
בתמונה: ואל די מלו, בימים שכלום עוד לא היה מנוהל אצלי.
אתה מטפס בולדר כמה שנים, עברת את גיל 30, והדירוג נתקע. כל כמה חודשים חוזרת אותה פציעה באצבע או בכתף. ההרגשה אומרת שאתה עובד קשה, אבל הרגשה היא מדד גרוע.
יש משפט ידוע: “מה שלא נמדד, לא מאומן”. הוא לא מדויק, כי טכניקה כולם מאמנים בלי מספר. נכון יותר לומר: מה שלא נמדד, קשה לדעת אם השתפר.
מה קל למדוד, ומה קשה
כוח אצבעות על אחיזה של 20 מ״מ קל למדוד: אותו לוח, אותו זמן, משקל נוסף. הוא גם מהמדדים שהכי קשורים לרמת טיפוס (כתבתי על זה כאן). ועדיין, ראיתי לא מעט מטפסים עם כוח אדיר שלא ממצים אותו, ולהפך. לראות שהכוח עבר לקיר, למגוון אחיזות וזוויות, קשה הרבה יותר. כוח הוא תנאי, לא ערובה.
מבחן כוח אצבעות, half crimp על 20 מ״מ
טכניקה קשה עוד יותר למדוד, אבל יש מדדים עקיפים. דירוג V הוא מדד חלקי מאוד, ובכל זאת 100 מסלולי V5 ב־100 ניסיונות זה לא כמו 100 מסלולי V5 ב־300. בעיות קבועות על בורד (Moon, Kilter) הן הכי קרוב למבחן חוזר על הקיר, עם הסתייגות אחת: עליהן מפתחים גם טכניקה שספציפית לבורד.
וגם הדירוגים עצמם זזים. המטפס הממוצע היום מטפס בעיקר בולדר ומוביל פחות בשטח, ולכן רמת הבולדר ביחס לדירוג ההובלה עלתה. מספר אחד לא מספר את כל הסיפור.
למה בכל זאת מודדים
מערכת מדידה לא מושלמת היא לא מערכת חסרת ערך. היא צריכה רק שני כללים: למדוד כל פעם באותו פרוטוקול, ולהסתכל על המגמה ולא על מספר בודד.
הסכנה היא הפוכה: כשהמספר הופך למטרה, מתחילים לאמן את המבחן ולא את הטיפוס. דדליפט של 150% ממשקל הגוף נראה מצוין על הנייר, אבל לא שינה לא את העמידות ולא את הביצועים על הקיר. המדידה נותנת כיוון, לא ציון.
מגמה, לא יום טוב או יום רע
רוב המטפסים שופטים את עצמם לפי האימון האחרון. יום שבו סגרת V6 מרגיש כמו קפיצה, יום שבו לא סגרת כלום מרגיש כמו נסיגה. שניהם לא אומרים הרבה. שינה, עור, חום ומצב רוח מזיזים יום בודד יותר מכל תוכנית אימונים.
מה שכן אומר משהו הוא מידע שנאסף לאורך שבועות וחודשים. שלושה מדדים פשוטים, מתוך רישום של מסלולים וזמן אימון:
| מדד | מה בודקים | דוגמה |
|---|---|---|
| נפח | סכום הנקודות בשבוע. V4 שווה 4 נקודות, מסלול שלא נסגר שווה חצי. | ממוצע של 120 נקודות לשבוע בספטמבר, 150 באוקטובר. |
| דחיסות | נקודות לשעת טיפוס. כמה עבודה נכנסת בזמן נתון. | אותן 150 נקודות בשעתיים ולא בשלוש: 75 לשעה במקום 50. |
| ממוצע קושי | הדירוג הממוצע של כל המסלולים באימון, לא רק השיא. | ממוצע V4.3 היום, לעומת V3.8 לפני שלושה חודשים, גם כשהשיא נשאר V6. |
12 שבועות: העמודות הן הנפח, הקווים הם ממוצע הדירוג
ככה זה נראה בפועל. ממוצע הבולדר עלה בשלושה חודשים מ־V2.9 ל־V4.1, גם בשבועות שבהם הנפח ירד. בהובלה הממוצע עמד סביב 6b, ירד ל־6a+ בדיוק בשבועות שבהם נפח ההובלה קפץ, ועלה ל־6c בשבוע האחרון. יותר נפח ובאותו זמן ממוצע קצת נמוך יותר זה לא נסיגה, זו בחירה. רק כשמסתכלים על שני הקווים יחד רואים את זה.
אם אחד מהמדדים עולה לאורך חודשיים, אתה מתקדם, גם אם השבוע לא סגרת אף פרויקט. אם כולם עומדים, זה הזמן לשנות משהו בתוכנית, לא רק לנסות יותר חזק.
למה לא פשוט ללכת לטפס
מטפסים צעירים וחזקים מצליחים לעיתים קרובות להתחזק רק על הקיר. בהתחלה כל גירוי עובד. כשההתקדמות מאטה והזמן מוגבל, צריך לדעת מה עובד ומה רק מרגיש טוב. “בוא נלך לטפס” נוטה להפוך לעבודה על מה שאנחנו כבר טובים בו.
על הקיר קשה לבודד תנועה אחת. כתפיים שאומנו במשקולות ועל מתח במגוון וריאציות, ואצבעות שאומנו בעומס מדוד, מגיעות לקיר עמידות יותר. ראיתי פציעה שחזרה שוב ושוב מבולדרינג אינטנסיבי. הפתרון לא היה להפסיק לטפס, אלא לנהל את הנפח ולבנות כוח בסבלנות, לאורך חודשים.
כוח כללי לא מחליף את העבודה הספציפית, הוא הבסיס שהיא נשענת עליו. ובסוף, אנחנו בני אדם ולא רק מטפסים: גוף מאוזן מחזיק אותנו על הקיר עוד הרבה שנים.
אימון כוח בתנאים לא אופטימליים
איך מתחילים
לא צריך למדוד הכול. מבחן כוח אצבעות אחד, באותו פרוטוקול, כל 6 עד 8 שבועות. עוד 2 עד 3 מבחנים לאזורים שזוהו אצלכם כחלשים יחסית, ולא יותר, כדי לא להתפזר. ורישום של המסלולים והניסיונות, כדי שהמגמה תיראה מעצמה.
אצל המתאמנים שלי כל זה נאסף במקום אחד, והגרף שלמעלה נבנה לבד. אבל גם מחברת וקצת סבלנות עושות את העבודה. העיקר שבעוד חודשיים תדעו אם אתם באמת תקועים, או רק מרגישים ככה.
רוצים לבדוק איפה אתם עומדים? נסו את מחשבון הכוח והפירמידה.
